השיטה על פיה עובדת מערכת המשפט בישראל היא, כי ברוב המקרים נטל ההוכחה מוטל על התובע, או במילים אחרות – כאשר אדם תובע אדם אחר, עליו להוכיח כי גרם לו נזק, עוגמת נפש, הפסד כספי וכו', כאשר הצד שכנגד יכול להתגונן מפני טענות אלה. כאשר מדובר במשפט אזרחי, הרי שמספיק בהוכחת נזק חלקית ביותר על מנת לזכות בתביעה ובפיצוי (מלא או חלקי) – זאת בניגוד למשפט פלילי שם נדרשת הוכחת אשמה מלאה.
במקרי רשלנות רפואית עובר לעיתים נטל ההוכחה אל הצד הנתבע
משפטי רשלנות רפואית הם שונים ממשפטים אזרחיים אחרים, בכך שבמרבית התיקים מוטל נטל ההוכחה על הצד שנתבע. במילים אחרות – בתביעות רשלנות רפואית מספיק בדרך כלל שהתובע יאמר "נפגעתי", על מנת שבית המשפט יחייב את בית המשפט להוכיח מדוע אין קשר בין התביעה ובין הטיפול הרפואי שקיבל. העברת נטל ההוכחה אל הצד הנתבע מאפיין במיוחד מקרים בהם הרשומות הרפואיות חסרות, לא סופקו במלואן לתובע או שקיימים גורמים אחרים, שעשויים להביא לחוסר צדק או לעיוות הדין.
מהם התנאים בהם נטל ההוכחה עובר אל הצד הנתבע בתביעות רשלנות רפואית ?
העברת נטל ההוכחה בתביעות רשלנות רפואית אינו מוטל באופן אוטומטי על הצד הנתבע, כי אם רק בהתקיים התנאים הרשומים להלן:
- מבחן הסבירות מראה כי קיים סיכוי גדול יותר שהנזק שאירע למטופל, אירע כתוצאה מטיפול או הליך רפואי שנעשה לו, מאשר נגרם כתוצאה מהחמרה אחרת במצבו.
- התובע אינו יודע מהן נסיבות הטיפול שגרמו לנזק, לדוגמא – כאשר המטופל היה מחוסר הכרה.
- הנזק שנגרם למטופל נגרם משימוש שגוי או תקלה טכנית בציוד רפואי.
מה בכל זאת נדרש מהתובע בתביעות רשלנות רפואית לעשות במקרים אלה ?
על מנת להעביר את נטל ההוכחה את הצד הנתבע, נדרש מהתובע להוכיח כי אחד מהתנאים שצוינו לעיל אכן מתקיים, לרוב בהתבסס על טענת "הדבר מדבר בעד עצמו" המטילה ספק בכך שהצד הנתבע פעל ללא רבב. רק לאחר מכן ייעתר בית המשפט לבקשתו, ויעביר את נטל ההוכחה אל הצד הנתבע במשפטי רשלנות רפואית.
חשוב להבין, כי גם כאשר חסרות רשומות רפואיות, אין בכך פטור לצד הנתבע מלהוכיח את טענותיו, להיפך, במקרים אלה כמעט תמיד יועבר נטל ההוכחה את כתפיהם, כמו גם הצורך להסביר כיצד ומדוע חסרות הרשומות הרפואיות המדוברות (זאת בניגוד לחוק זכויות החולה, התשס"ו).